צ) הן עתה נדבר על ענין שם האלוה אשר המקובלים החדשים אומרים לעבדו על פי הזהר. וקראו לו בשם מגונה מאד והוא קצר אפים (זעיר אנפין) כי ידוע ומפורסם מאוד, שתורתינו הקדושה וכל ספרי הנביאים ורז"ל בגמרא ובמדרשים ובנוסח התפלות מתארים ומספרים שבחי השי"ת בתארים נעלים. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ו לראשון מספר המורה. כל שהוא שלמות אצלינו ייחס לו ית' להורות עליו שהור שלם בכל מיני שלמות ואין בו חסרון והעדר כלל. וכל מה שישיגו ההמון שהוא חסרון או העדר לא יתואר בו. ולזה לא יתואר השי"ת באכילה ושתיה ושינה. ולא במה שידמה לזה. וכל מה שיחשוב ההמון שהוא שלמות יתואר בו, ואך על פי שהדבר ההוא אינו שלמות רק בערך אלינו. אבל בערך אליו ית'. אלו אשר נחשבם כולם שלימות הם תכלית החסרון ע"כ. וכתב הרס"ג שזהו מאמר ויברכו שם כבודיך ומרומם על כל ברכה ותהלה, רוצה לומר שכל מה שיספרו עליו המספרים. וישבחוה המשבחים בו, הוא נעלה ומרומם וגדול מן הכל ע"כ. וכן כ' הר' שבילי אמונה כי ההכרח הביא אותנו להגשים הבורא ית' ולספר אותו במדות הברואים. כדי לשער ענין שיכנס מציאות הבורא ית' בנפשות. וכיון שלא מצאנו במה שאנו מדברים בה מן הלשונות מלה שתורה על עמתת ענין הבורא ית' הוצאנו הענין ביותר ממלה א'. והרבוי הנמצא במדות הבורא ית' איננו מצד עצם כבודו, רק מצד קוצר כח מליצת המספר מהשיג עניינו במלה אחת שתורה עליו. והמדות האלהיות הפועלות שיסופר בהם הבורא ית' אפשר שישתתף בספוריו עם קצת ברואיו. והתירו חכמים לספר אותו בהם מפני הדוחק המצריך אותנו להודיעו ולעמוד על מציאותו כדי שנקבל עבודתו.

ולכן מצאנו שמשתמשין במין הזה ממדות השי"ת בספר התורה ובספרי הנביאים הרבה מאד ובתושבחות הנביאים. והוציאו אותו הנביאים לבני אדם במלות גשמיות שהם קרובים לשכלם והבנתם. ואלו היו מספרים בענין שראוי לו מן המלות הרוחניות והענינים הרוחניים לא היינו מבינים לא הענין ולא המלות. ולא היה אפשר שנעבוד דבר שלא נדע כלל עכ"ל. דבר הלמד מדברי הרבנים הנזכרים שלא יתואר השי"ת בשום תואר שהוא חסרון וסכלות כתואר זעיר אנפין שענינו קצר אפים. והנה התארים והמלות אשר בחר הקב"ה להודיע למשה ולישראל ממדותיו. הם ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה. וכן אמר דוד המלך ע"ה יודיע דרכיו למשה לבני שיראל עלילותיו. רחום וחנון ה'. ארך אפים ורב חסד. ופי' הראב"ע ז"ל יודיע דרכיו, הם הדרכים הנז' בפסוק ויעבר ה' על פניו וכו'. רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד. והזכיר קצתן הצריך להן בתפלתו ע"כ.

ורז"ל אמרו בסנהדרין כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וכותב ארך אפים. אמר לפניו רבונו של עולם לצדיקים? אמר לו אף לרשעים. אמר לפניו רשעים יאבדו אמר ליה השתא חזית דמבעי לך. בשעה שחטאו ישראל אמרו לו לא כך אמרת ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים וכו'. וכן כל הנביאים מתארים לשי"ת בתאר ארך אפים. דוד המלך ע"ה גם במזמור פ"ו אמר ואתה ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, ובמזמור קמ"ה אמר הגון ורחום ארך אפים וגדל חסד. הנביא נחום אמר ה' ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה. יואל אמר ושובו של ה' אלהיכם כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה, אנשי כנסת הגדולה אמרו בתפלתם ואתה אלוה סליחות הגון ורחום ארך אפים ורב חסד ולא עזבתם (נחמיה ט') ושלמה המלך ע"ה אמר טוב ארך רוח מגבה רוח (קהלת ז'), ופירש רש"י על ארך רוח המאריך רוגזו ואינו ממהר לריב. ובמשלי אמר קצר אפים יעשה אולת, ואיש מזמור ישנא, ופירש רש"י קצר אפים הממהר לנקום כעסו, ואיש מזמות. מחשבות עצה רעה ישנא, ובפי' קב ונקי פי' קצר אפים הוא היפך ארך אפים, האדם שהוא נמהר לשפוך חמתו ולנקום נקמתו יעשה כל מעשיו באולת כסילות, ועיין עוד במפרשים ובס' הנז' משבח ארך אפים ואמר ארך אפים רב תבונות, וקצר רוח מרים אולת, ופירשו המפרשים מי שהוא ארך אפים שאינו ממהר לכעוס והוא מושל ברוחו הוא רב תבונות, ומי שהוא קצר אפים וקצר רוח שלא ימשול ברוחו הוא מרים האולת מן הארץ, ומגביהה ומניחה על ראשו, ומגלה אותה לאשר לא ידעה, או יאמר שהוא מעורר האולת. וי"מ מרים אולת שהוא גורם לכסילים להרים בו יד. כלומר למדוד בו ע"כ.

ושם סי' ט"ו איש חמה יגרה מדון, וארך אפים ישקיט ריב, ופי' מי שהוא בעל חמה דהיינו קצר אפים הוא יבעיר המדון והקטטה ויגדילנו אע"פ שהריב קטן יעלנו ויגדילנו בחמתו, והאדם המאריך אפו ישקיט ריב ויניחנו. ובסי' י"ו טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר וכ' המפרשים שטוב ארך אפים המושל ביצרו וכובש תאותו מלהנקס, מן הגבור המתנקם באויבו. כי הכובש את יצרו, אויבו שהוא היצר מבפנים, והוא מתגבר עליו וכובשו, וזה הגבור אויבו מבחוץ והוא מתגבר על האויב החיצון, והמושל ברוחו הוא מושל על האויב הפנימי. המורם מכל האמור, כי תואר קצר אפים הוא תואר אולת וכסילות, וכבר נודע הדבר אשר דברו רז"ל בעל חובת הלבבות ור"י הלוי והרמב"ם במורה פרק כ"ו ומ"ו ומ"ז לראשון ורס"ג בהאמונות והדעות מאמר האחדות ושבילי אמונה וזולתם, שלא יתואר השי"ת אלא בתארים נעלים, המורים על השלימות, להורות שהור ית' שלם בכל מיני שלימות. ולא יתואר בשום תואר חסרון או העדר, כל שכן בתאר פחיתות וסכילות וסכלות.

צא) ומזה תבין ותשכיל גודל השגיאה והטעות שטעו ושגגו רבותינו בעלי הקבלה החדשה הנכריה. שמלבד שמנו באלהות כמה מדות ומדרגות זו למעלה מזו במקום ובזמן. וגם במעלה עד שאמרו שזה נוטל רשות מזה, והאלהים הנקבה נוטלת רשות מאלהים הזכר, לפי דעתם כמבואר בהזר בראשית דך כ"ב. ויחסו כל עבודותינו וכל תפלתוני וברכותינו למדרגה התחתונה מכולם, וקראו לו בשמו של הקב"ה ואמרו שהוא ה' אלהינו ואנחנו עמו וכו' ואותו נעבוד וכינו אותו בשם "זעיר אנפין", שענינו בלשון הכתוב קצר אפים. והנה כבר ידעת ונתבאר לך מכתבי הקדש גנות ופחיתות המדה המגונה הזאת, ואיך יתארו את האלהים אשר יעבדו אותו במדה המגונה הזאת, ועליהם אמר אליהו בן ברכאל הבוזי במליצתו, האמור לממך בליעל רשע אל נדיבים. ופי' רש"י ז"ל וכי הגון וראוי לומר למלך בליעל? ולבאר רשע אל נדיבים? אשר לא נשא פני שרים, כלומר למלך עולם אשר אין משוא פנים לפניו עכ"ל. וכן פירש רבי אברהם פריצול ז"ל האמור למלך וכו' אשר לא נשא פני שרים, האם ראוי לומר למלך הממונה על הנהגה כזאת שיהיה בליעל? ואם ראוי לומר רשע למי שהוא נדיב מנדיבי עמים ונודע גזעו וטובו? ואיך ראוי ליחס עול למלך צדיק וישר כזה שהוא ה' אלהינו אשר לא נשא פני שרים בענין הדין לכבדם ולשאת את פניהם, ולא נכר לפניו השוע והעשיר בהיותו טוען בדין עם העני לחוס על כבודו, בעבור כי מעשה ידיו כולם, ואי ןהבדל ביניהם מצד יצירתם לפני הקב"ה עכ"ל. ודון מינה ואוקי הכא, כיון שהם אומרים שזעיר אנפין הוא ה' אלהינו איך יקראו לו בשם קצר אפים אשר יעשה אולת? כי לא יאות לתאר את מלכו של עולם אלא בתארי שבח ועילוי, לא תארי אולת וכסילות כתאר קצר אפים (זעיר אנפין) שהוא עושה אולת, כמו שאי אפשר לומר למלכו של עולם בליעל כמאמר אליהו. ומזה תבין ותשכיל כי לא קבלה אמתית היא. רק נכריה היא. ולא מרז"ל בעלי המשנה והתלמוד יצאו הדברים האלה, חלילה לכל בעל אמונת תורת משה רע"ה וקבלת רבותינו ז"ל להאמין בדברים כאלה. כי כבר נתברר אצלינו גדולת חכמינו וטוב שכלם ועומק עיונם בחכמה, והם השיגו את האמת השגה גמורה ואמתית, ואמרו כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם.

צב) ולא זו בלבד. אלא אף גם זאת שייחסו לו החוש המגונה והפחות שבחמשה חושים, והוא המשגל והזיווג, כי ידוע מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק מ"ז חלק א'. שמהחמשה חושים שהם הראייה, והשמע, והריח, וישמע ה', וירא ה', וירח ה', ולא הושאל לו חוש הטעם והמשוש לומר ויטעם ה', וימשש ה'. והסבה לזה הוא כמו שנתבאר לעיל שכל מה שידמוהו ההמון חסרון אי אפשר לציירו בבורא ית', ולכן לא השתמשו בזה בספרי הנבואה עכ"ל. וכן כתב הרב שבילי אמונה בנתיב הא'. ובדרך הזה דרכו רז"ל בעלי המשנה והתלמוד ומתקני התפלות והפייטנים כרבי' סעדיה גאון ור"י הלוי בפיוטיה הנעימים המעוררים את האדם לאהבת השי"ת וליראתו ולדבקה בו. ומה מאד מתקו דברי רבי יהודה הלוי בסליחה המתחלת יה שמך ארוממך, אמר בסופה, השתונן והכונן, והתבונן בסודיך, והבטת מה אתה, ומאין יסודיך, ומי הבינך, ומי הכינך, וכח מי ינידיך, והבט אל גבורות אל, והעירה כבודיך. חקור פעליו, רק אליו אל תשלח ידיך, כי תדרוש בסוף וראש במופלה ובמכוסה ע"כ.

אשר על כן אלו שמרו המקובלים החדשים אזהרת רז"ל ולא נפתו לדברי נביא השקר המסית מחבר הזהר ולא שלחו רעיונותיהם במופלא ובמכוסה מהם לא באו לכל זה. ובפרק ח' לשלישי כתב הר' המורה שחוש המשוש הוא חרפה וכלמה לנו, אשר בעבורו נתאוה למאכל ומשתה ומשגל, והאיש המשכיל מריך למעט בהם מה שאפשר לו (כמו שביאר הרב בהלכות דעות) ולא ירחיב הדבור בהם, וישים תכליתו תכלית האדם מאשר הוא אדם, והוא ציור המושכלות, אשר בהם ישיג ידיעת הבורא, אבל האכילה והמשגל הם חרפתינו וכלימתינו, כי הושמו באדם לצורך קיומו וקיום המין, והוא דומה בהם לבהמה, וכל שכן המשגל שאין ראוי לדבר בו יותר כמו שביארתי בפרקי אבות ממה שבא בתורתינו הקדושה ממאוס בו, ואסור לזכרו ולדבר בו כלל, וכבר ידעת אמרם על אלישע הנביא ע"ה שנקרא קדוש מפני שלא היה חושב בו עש שלא היה רואה קרי, וגם ידעת גודל האיסור שבא אצלינו בענין נבלות הפה (כדגרסינן בכתובות, על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה, מאי ועוד ידו נטויה אמר רב חנן ב"א הכל יודעים למה נכנסה כלה לחופה אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נחתם לו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה ע"כ.

ובפרק במה מדליקים גרסינן בעון נבלות הפה צרות רבות ודעות וגזרות קשות ותחדשות בעולם ובחורי ישראל מתים ואלמנות ויתומים צועקים ואינם נענים שנאמר על כן על בחוריו לא ישמח ה' וכו' כי כלו חנף ומרע כל פה דובר נבלה וכו' מאי ועוד ידו נטויה א"ר חנן בר אבא א"ר חסדא כל המנבל פיו מעמיקים לו גיהנום שנ' שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפל שם ע"כ). והטעם לפי שהדיבור בלשון הוא מסגולת האדם וטוב השם אשר גמר עליו להבדילו בו משאר בעלי החיים שנאמר מי שם פה לאדם, ואמר הנביא ה' אלהים נתן לי לשון למודים, ואין ראוי שנשתמש בטובה אשר גמלנו השי"ת לשלמות ללמוד וללמד, בדבר פחות ומגונה ובחרפה הגמורה שיש בנו ונדמה לגוים הסכלים הזונים בשיריהם שירי ענבים, ופחיתות אשר יתפארו בהם לרוב סכלות ופחיתותם (כדאמור רבנן תפארת גוים עבירה. גוי מפערה מעי) לא כאלה חלק יעקב, שנאמר בהם ואתר תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכל מי שמשתמש במחשבה או בדבריו מענייני המשגל אשר הוא חרפה לנו ביותר מן הצריך לו (כמאמר רז"ל מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו) וכ"ש אם יאמר שירים, הנה נשתמש בטובה אשר גמלו השי"צ בדברי מרי וסכלות גמורה ועבר על מצות הבורא ית'. והוא כמי שנאמר בהם וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל, זהו תורף דברי הר' המורה ז"ל. גם הרס"ג בס' האמונות מאמר עשירי פרק ו' דבר בגנות רבוי המשגל ולכלוכו וטנופו והחרפה והבוז אשר בו, ושאין התואה הזאת באדם כי אם להקים בה זרע כמצות השי"ת ואתם פרו ורבו וכו' ובהצנע בעת הראוי ויעצור בה מהרבות ע"כ. ובעיני ראיתי אחד מהמון העם שאל לתינוק קטן ואמר האם אביך אוהב את אמך ומנשקה, וגער בו הדיין כמה"ר סלי' צאלח ז"ל ואמר לו כלך מגבלות הפה כי ענשו חמור.

צג) מכל זה למדנו גנות המספר בעניינו המשגל ונבלותו ועונשו החמור אף אם מספר על אדם פחות ומזולזל. או על עצמו איך הוא נזקק לאשתו. ואימתי הוא נזקק לה. וכיצד נזקק לה ואיך הוא מחבקה ומנשקה, כ"ש וק"ו אם מספר ומגלה קלון מלך בשר ודם אימתי משמש ונזקק לאשתו ואיך הוא מחבק לה ומנשקה, בודאי שהמספר ומגלה דברים כאלה, גנאי גדול הוא למלך, וכתוב וערות מלכא לא אריך נא למחזי, ופי' רש"י והראב"ע ז"ל וערות מלכא בזיון המלך וגנותו, לא אריך לנא למחזי, אין הגון לנו לראות ע"כ. ותא חזי מאי סלקא ביה בהם אבי כנען על ידי שראה ערות אביו וקלונו והגיד לשני אחיו שם ויפת, והדברים קל וחומר, ומה זה שספר לאחיו גנות אביו כך, המספר במלכו של עולם עאכ"ו. ובילקוט רמז ס"א, ויתגל בתוך אהלה, אהלה כתיב, בתוך אהלה של אשת נח, כשיצא נח מן התבה הכישו הארי ושברו, ובא לו לשמש מטתו ונתפזר זרעו, וירא חם אבי כנען ויגד, אמר להון ואגיד להון. אמר לון, אדם הראשון היו לו שני בנים ועמד אחד והרג את חבירו, וזה יש לו שלשה בנים, והוא מבקש לעשות ארבעה? מה טעם העבד יוצא בשן ועין, מן הכא וירא ויגד, ויקח שם ויפת את השמלה, שם התחיל במצוה, ובא יפת ונשמע לו לפי' זכה שם לטלית ויפת לפלוניא, ממשמע שנ' וילכו אחורנית איני יודע שערות אביהם לא ראו, אלא מלמד נתנו ידיהם על פניהם והיו מהלכין לאחריהם ונהגו בו כבוד כמורא האב על הבן, אמר הקב"ה לשם, אתה כסית את ערות אביך. חייך שאני פורעה לבניך, שנ' באדין גובריא אליך כפיתו בסרבליהון, אמר הקב"ה ליפת אתה כסית ערות אביך חייך שאני פורע לך שנ' ביום ההוא אתן לגוג מקום קבר בישראל. אמר הקב"ה להם אתה בזית עריתא דאבוך, חייך שאני םורע לך שנ' כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת ערות מצרים עכ"ל. ראה תראה ותדין ק"ו כמו שכתבתי לעיל, ובודאי שהרואה בזיון המלך זגגותו ואינו מוחה, וכ"ש המספר בגנות המלך מלכו של עולם. ומיחס לו עניני תשמיש וזיווג ולידה, עאכ"ו שהוא נעקר מן העה"ז ומן העה"ב. ואין לו חלק באלהי ישראל. כי איככה ניחס לאלוהינו אשר אותו נעבוד פילגש ואיברי משגל. יסוד דהינו גיד הערוה וביצי זכר לבשל הזרע. ונקב אחוריים להוציא הפסולת להיות ניזון ממנה אל אחר? הלא נבוש ונכלם לספר עניינים כאלה בבשר ודם כי אם ברמז לעת הצורך כגון שיש מחלה באיברי המשגל או בפי הטבעת, ועם כל זה אין מזכירים אותם אלא ברמז וכינוי ובהצנע ולא בפרסום אבל שלא לצורך הם מלהזכיר כלל. כי זהו גבלות הפה וגנות גדולה שלמדה אותנו תוה"ק להשמר ממנו כמאמר רז"ל בפ"ק דפסחים אמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכ' שמנה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנ' ומן הבהמה אשר איננה טהורה רב אשי אמר תשע שנ' כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. רבינא אמר עשר וי"ו דטהור. רב אמר שש עשרה שנ' כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור. תנא דבי ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקייה שהרי בזב וכו'. ואומר ותבחר לשון ערומים. ואומר וזעת שפתי ברור מללו וכו'. ובכל התורה ובדברי הנביאים ורז"ל בתלמוד ובמדרשים לא מצינו שכינו להשפעת השי"ת בשם זכר ונקבה וזיווג אלא בלשון נתינה או פתיחה ויתן לך האלהים. נותן לך כח לעשות חיל. יפתח ה' לך את אוצרו הטוב נותן לחם לכל בשר. פותח ידיך ומשביע לכל חי רצון. ואתה מחיה את כלם וכיוצא בלשונות אלו אן מספר. ובדברי רז"ל יושב הקב"ה וזן את העולם כו'. זן ומפרניס לכל. עורך שולחן, נותן טרף וכיוצא. ולמה זה נעזוב מליצת ספרי הקדש שדברו בלשון נקייה. ונשתמש בשלון מגונה סכרים ונקבות רבות וזווגים והטפת טיפי הזרע ממבושי הזכר לרחמה של נקבה וקליטה וקפאון הזרע ברחמה כמפורסם כל זה בספרי הקבלה החדשה הנכריה. ולא די כל זה אלא שהמסית מחבר הזהר העיז פניו לכנות המבושים אשר חשב באדון העולמים בשם בית אלהים. ושער השמים, כדאיתא בזהר ויצא דף ק"ן ע"ב.

צד) ואם בספור עסקי ב"ו הזהירו חכמים ז"ל שלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו! למלך מלכי המלכים הקב"ה עאכ"ו. כמאמר שלמה המלך ע"ה אל תתן את פיך לחיטא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף וכו'!

ובירושלמי פרק אין דורשין גרסינן רב אמר תאלמנה שפתי שקר, יתחרשן, יתפרכן, שתתקן. יתחדשן כמה דאתאמר ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם אי מי ישום אלם. יתפרכן כמה דתימר והנה אנחנו מאלמים אלומים (פי' הערוך בערך פרך ענין קשירה) ישתתקן כמשמעו. הדוברות על צדיק עתק. בדוברות על צדיקו של עולם דברים שהעתיק מבריותיו. בגאוה ובוז. זה שהוא מתגאה לומר אני דורש במעשה בראשית. סבור שהוא מתגאה ואינו אלא כמבזה. אמר ר' יוסי בר' חנינה המתכבד בקלון חבריו אין לו חלק לעה"ב. המתכבד בכבוד חי העולמים לא כל שכן. מה כתיב בתריה מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. אל יהי לו במה רב טובך ע"כ. וכן אמרו בבראשית רבה פ' א' רב הונא ב' בר קפרא פתח תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז. יתחרשן. יתפרכן. ישתתקון. יתחרשון היך מה דאתאמר מי שם פה לאדם או מי ישום אלם. או חרש. יתפרכון. היך מה דאתאמר והנה אנחנו מלאמים אלומים והנה קמה אלומתי. יתתקון כמשמעו. הדוברות על צדיק חי העולמים. עתק דברים שהעתיק מבריותיו. בגאוה אתמהא? בשביל להתגאות ולומר אני דורש במעשה בראשית. ובוז אתמהא? מבזה על כבודו גאמר ר' חנינה כל המתכבד בקלון חביריו אין לו חלק לעה"ב. בכבודו של מקום עאכ"ו. ומה כתיב ארחיו. מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ליראיך ולא לבוזים את מוראך הרב אל יהיו במה רב טובך ע"כ. ובכתובות פ' המדיר אהא דתנן על מנת שתאמרי לפלוני מה שאמרתי לך או מה שאמרת לי, פריך בגמרא ותאמר? ופריק דברים של קלון. הרי דרבותי' ז"ל בעלי הגמרא קראו לעסקי תשמיש דברים של קלון. ודברים כאלה הם מהמפורסמות שאין צריך ראיה רק למתעקש! ואיה בוז וחרפה וקלון יותר מזה ליחס לאלהים אשר נעבוד ונשתחוה לו אברי תשמיש. גיד וביצים, ואשה, ורחם (עיין זהר פרשת בהר דך ק"ט וסוף אדרא דף רצ"ו ע"א) והשתוקקות לחבקה ולנשקה בהיותה מתקשטת לפניו. ובהזדווגו עמה עושה לה נחת רוה ברחמה עד שהפיטן מהם בעזות מצחו אמר יחבק לה בעלה וביסודא דילה דעביד ניחא לה יהא כתיש כתישין. הלה' אלהיכם שאתם אומרים שהוא קצר אפים (זעיר אנפין) תגמלו זאת? והלא כבר נאמר בן יכבד אב ועבד אדוניו. ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי? האם כבודו של אב שיספר בנו עליו שהוא מחבק את אשתו. ועושה לה נחת רוח ברחמה בדישו שם דיש? ואם זהו מוראו של אדון שיקראהו עבדו קצר אפים(זעיר נאפין) ויסםר עליו דברי קלון כאלה? למה יגרע כבוד אבא ואימא וזעיר אנפין ונוקביה שאתם אומרים שהוא ה' אלהיכם והוא שנגלה בסיני ונתן לנו את התורה. מכבוד האב והאדון? לא על הדברים האלה אמר הנביא ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם? ואיך נאמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות. וגם נאמר שהוא קדוש ומשרתיו קדושים! ונספר עליו דברי בוז וקלון וחרפה כאלה? דברים שאין להם שום שורש ולא שמץ דבר, לא בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים לא בדברי רז"ל שקבלו איש מפי איש (כמבואר במסכת אבות) לא במשנה ולא בתלמוד בבלי וירושלמי ולא במדרשים האמתיים. שהרי תוה"ק לא יחסה לשי"ת חוש המשוש גם בחלק המעולה שבו כמו שכתב הרב המורה ז"ל. כ"ש וק"ו החלק הפוחת והמגונה שבו דהיינו המשגל. וחלילה להאמין כי רבותינו ז"ל הקדושים יוציאו מפיהם דברים כאלה על ה' אלהינו ועל כל משרתיו. ולקראו בשם קצר אפים ולספר עליו או על משרתיו ענייני משגל ופריה ורביה להוליד נשמות למלאכים ולבני תמותה, והנביא אמר נותן נשמה לעם עלי הורוח להולכים בה, ולא מוליד.

האם על הקבלה החדשה הנכריה יאמרו הגוים עלינו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה? האם יחוד ה' שנצטוינו בתורה הוא לחשוב את כל הצורות והפרצופים הנזכרים באלו הם אחד? האם עליהם אמר דוד המלך ע"ח ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש? הלא נשכבה בבשתינו ותכסינו כלמתינו אם נספר באזני ערבי אחד כדברים האלה! ובילקוט פר' קרח רמז תשנ"ו וז"ל חביבה תורה. שכששל מלך ישראל לא שאל אלא תורה שנ' טוב אתה ומטיב למדני חיקך. ואמר סעדני ואושעה ואשעה בחקיך וכו' שלא אהא למד תורה ואין יצר הרע מניח לי לשנות. או אהא למד ושוכח או אטמא את הטהור ומטהר את הטמא ונמצאתי אבד לעה"ב. או שמא חשאלוני מגויי הארץ וממשפחות האדמה ואיני יודע להשיבן, ונמצאתי בוש לעיניהם. וכן הוא אומרואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש וכו' עכ"ל. הרי בהדיא שחוקי תוה"ק ידיעותיה ומשפטיה לא נבוש לפסרם נגד מלכי אוה"ע! מה שאין כן יחודים ופרצופים וזווגים הנז' בזהר וספרי המקובלים החדשים. ולא לחנם הזהירו גדולי חכמי ישראל שלא ללמדה ולילך במנהגים הנז בה היפך התלמוד והפוסקים, הלא הרב מהרש"ל ור"ת ן' יחיא המובאים בשו"ת רביד הזהב, גם ר' פרץ הובא בשו"ת הריב"ש סי' קנ"ז לא היה מדבר ולא מחשיב לאותן ספירות, (פי' לא היה מחשיב לאותן ספירות שום אלהות), גם ר' שמשון מקינון מאן לכוון לשום ספירה והיה אומר שהוא מתפלל לדעת זה התינוק (פי' כתינוק זה שמתפלל לשוכן שמים) להוציא מלב המקובלים וכו', והריב"ש ז"ל הרגיש בזרותה וכתב איני תוקע עצמי ללמדה וכו', וכתב עוד וכי הספירות יש להם אלהות? והמשיב רבי יוסף ן' שושן כיחש לו והביא לו משל שאינו לפי האמת! כי האמת הגמור שהמקובלים סוברים דספירות ויושר הם עיקר האלהות. והוא ז"ל הרגיש בסתירה, ולכן אמר איני תוקע עצמי ללמדה וכו' גם הרב בעל העיקרים פרק כ"ח משני הזהיר מאד שלא ללמוד הקבלה וז"ל וכלל אומר לך השמר לך ושמור נפשך מאד פן תנקש אחריהם ותלכד במצודתם, כי הם עוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חשך (לעבוד אלהים אחרים) כי לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו העוסקין בקבלה מדעת עצמם מזולת קבלה מפי חכם מקובל ע"כ. וכבר נתבאר לעיל סי' י"ח משם מהר"י צאהרי שאמונת הקבלה הנכריה החדשה הזו, חדשה היא בארץ התימן על ידי הספרים שבאו בה מאותו זמן כעדותו של מהר"י הנז'. ומעולם לא נמצא בתימן איש מקובל מפה אל פה, וספרי קדמונינו הנשארים בידינו יעידון על זה. וכפי דברי הרב שם הגדולים במערכת ספרים ערך זהר גם בכל ישראל חדשה היא וז"ל ראיתי כתוב מהר' מהר"א רויגו וז"ל מצאתי בזהר כ"י ישן נושן אצל מורי מהר"ם זכות וז"ל מצאתי כתוב באמת כי ראש המקובלים רבי נחוניא בן הקנה והוא חיבר ס' הבהיר, ואחריו רשב"י עשה ס' הזהר וחיבר בו כמה חיבורים כמו התקונים, וכשמת רשב"י ור"א וכל הדור ההוא אבדה חכמת הקבלה, עד שהקרה ה'לפני מלך ממלכי מזרח שצוה לחפור במקום אחד על עסקי ממון, ונמצא שם ארון אחד, ובו ספר הזהר ושלח לחכמי אדום ולא ידעו ולא יבינו, שלח אחר היהודים באו אצלו, וראו הספר ואמרו לו אדוני נו המלך, זה הס' עשאו חכם אחד והוא עמוק מאד ואין אנו מבינים אותו, אמר להם וכי אין יהודי בעולם שמבין אותו? אמרו לו יש במדינת טוליטולה שמחו בו שמחה גדולה, ושלחול מלך מתנות רבות, ומשם נתפרסמה הקבלה בישראל ע"כ מצאתי מהר' הנז' עכ"ל. וכדברים האלה כתבו חכמי ירושלם אלינו, והרואה יבין דבר לאשורו ממה שכתב שאחר מות רשב"י אבדה חכמת הקבלה ונשכלה מישראל, ולא למדו דורות האחרונים רק מתוך הספר המזויף שקבלו אותו חכמי טוליטולה מיד המלך הנכרי ושמחו בו שמחה גדולה, ועל ידו המירו את כבודם ולא קיבלו מפי חכם מקובל, גם כל האנשים שראינו אותם הולכים בדרכי הקבלה הלזו כל ידיעתם ואמונתם בה מפי הספרים ולא מפי סופרים, וכפי דברי הרמב"ן ודאי שהלומד מתוך הספרים ישגה בה ויביא לידי טעות להאימן ברשויות הרבה ולעבוד קצר אפים נברא, אשר לפי דבריהם נשמתו חלק אלוה ממעל והמה עובדים לחלק ההוא שבזעיר אנפין בחשבם כי האלהים האמצעים אבא ואימא נתנו הכח והממשלה לשלוט בתחתונים. ואמר לו בני אתה (זהר בלק דף קצ"א) וצור לעבדו ולברך בשמו, וקראו לו בשם ידוד כשם ה' אלהינו כמו שעשו דורו של אנוש כדלעיל סי' נ"ו ונ"ז.

צה) וכל אלה השגיאות נמשכו ונשתרבבו בישראל כשיני עוג מלך הבשן מהאנשים התפאים אוהבי הנפלאות והנמנעות שנפתו למלך הנכרי שרימא אותם והלכו אחר דעותיו פרש פסוקי התורה על פי רעיונותיהם העולים על רוחם שלא על דרך רז"ל בעלי התלמוד שהם בעלי הקבלה האמתית. וחדשו מנהגים ופסקי הלכות על פי הקבלה הנכרית החדשה, ונדפסו בסדורי התפלות. עד שנעשית כתורה חדשה מתנגדת לתוה"ק שבע"פ. המבוארת בתלמוד ובפוסקים הראשונים בענין האלהות ויחוד השם ית'. אמנם כאשר נשים לב לעיין יפה בדברי רז"ל ובדברי הזהר נוכל להוכיח בצדק. כי לא מפי רשב"י יצאו הדברים הנזכרים בזהר, שהרי בבראשית רבה פר' כ"ו אמרו, וז"ל ויראו בני האלהים. רשב"י קרא להו בנו דייניא. רשב"י הוה מקלל לכל מאן דקר להו בני אלהיא תני רשב"י כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה. כמורים גנבו אלהיא מאן מומי ביה או מאן מקריב ליה. ולמה קורא אותן בני האלהים ר' חנינה ור' שמעון בן לקיש תרויחון אמרין שהרבו ימים בלא צער ובלא יסורין וכו' ע"כ. ראה ידידי כמה הוא מרחיק רשב"י ושונא ומקלל את האומר שהם מלאכים? ובזהר מחבב סברא זו וז"ל (בראשית כ"ג) דבר אחר נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, הא אוקמוה חבריא על מלאכי השרת דאינון אמרי להאי קרא, א"ל בתר דהוו ידעין מה דהוה, ומה דעתיד להוי ואינון הוו יודעין דעתיד למחטי אמאי בעו למעבד לוה, ולא עוד אלא דעז"א ועזא"ל הוו מקטרגי עליה בזמנא דאמר שכינתא לקב"ה נעשה אדם, אמרו מה מאדם ותדעהו, מה את בעי למברי אדם. ותדעהו דעתיד למחטי באתתא דילוה דאיהי חשך, דאור איהו כורא, וחשך נוקבא שמאלא דבריאה, בההוא זמנא אמר שכינתא לון, בהאי דאתון מקטרגין אתון דעתידין למנפל. כדכתיב ויראו בנ האלהים את בנות האדם כי טבת הנה. חשקו בהון וטעו בהון. ואפיל להון שכינתא מקדושה דילהון. אמרו חבריא רבי רבי אי הכי עזא ועזאל לא הוו משקרי במלוליהו. דודאי בנוקבא עתיד אדם למחטי. אמר להו הכי אמרה שכינתא. אתון דאזדמנתן ןהרגא קדמי יתיר מחילי מרומא. אי אתון חזיתון שפירין מאדם בעובדיכון יאות לכון לקטרגא עליה, אהל איהו עתיד למחטי באתתא חדא. אתון בשני סגיאי חבתון יתיר מבנ נשא דכתיב ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה וכו'. גם בדף נ"ה חזר לשנותה בשם ר' יצחק. ובדף נ"ח חזר ושלשה בשם ר"י ור"ח. הרי שמחבר הזהר מחבב סברא זר ולפיכך אמרה וזנאה ושילשה לרוב חבתה. והרי בבראשית רבה מבורא שרשב"י שונא סברא זו עד שהיה מקלל את האומר שהם בני אלהיא. אלא ודאי לא מפי רשב"י יצאו דברים אלו האמורים בזהר. ובשקר יחסוהו לרשב"י.

צו) גם הרס"ג בפירושו לס' איוב מרחיק מאדת סברת האומר שבני האלהים מלאכים וביזה וזלזל את האומר שהם מלאכים כמו שעשה רשב"י בבראשית רבה וז"ל בלשון ערבי. ומא אבעד אלקיאס אן יכון הדא אלשטן מלכא, לאן אהל אלתוחיד מגמעין עלי' אן אלבארי נל ועז כלק מלאיכתה מקרבין. מן עלמה אנחם לא יעצון כמא אנה אצטפא אנביאה אלמרסלין מן עלמה אנהם לא יעצונה. ומעאנדה אלאוליא אלצאלחין מן כבאיר אלמעצי! פמן זעם אם הדא אלמעאנד לאיוב כאן מלכא פקד נעל אלמלאיכה יעצון. וכאלף מא נחן מגמעין עליה, וקד תעלם ארשדך אללה אן לאלנפס תלאת קוי, אלפכר, ואלגצב ואלשהות, פאמא קווה אלפכר פחי אלתר ימייז כתא אל אנסאן אלצואב מן אלכטא ואלחק מן אלבאטל, ואמא קווה אלגצב פהי אלתי כהא ילחק אלחיואן אלאקדאם ואלגראות ואלאנתקאם ואסתיפא אלטואיל, ואמא קוה אלשהוה פבהא ישתאק אלחיוןאן אלי אלגדא ואלי אלתלקיח וסאיר אלדעאוי. ותעלם מע דאלך אן צפה עדל אלנאטק אן תכון אלקוותן אעני קווה אלשהוה ואלגצב מדענה לאלפכר (פאן) גלב אליהא אחדהמא כאן דאלך גורא וכטאא, פמן גאוז אן תפעל אלמלאיכה אלחסד אלדי הו אחד אגואע אלגצב לזמה תגויז וקוע אלשהואת מן אלמלאיכה והו אלאכל ואלשרב ואלנכאח וסאיר אלאמור אלרדלה אלוסלה אלתי קד צאן אללה מלאכיתה ענהא, סימא וקד סבק םי עלמה אנהם לא יעצונה. פלא יגוז אן יכון באלפעל כלאף מא סבק פי עלמה וכו' וקד בלגני ען בעץ אלכוארג אן כאלפה בה אלי' אן זעם אן הדא אלשטן מלך. ואן אלחסד ואלגירה ואלבני יגוז וקועהם באלפעל מן אלמלאיכה כמה תוהם פי קצח' איוב וחסד אלשטן לה' תם ראא איצא אן באטלאקה עליהם דאלך ילזמה אטלאק אל שיאן ואלנבאח, פנאוז המא איצא. ואדעא אן קצה ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה. הם אמלאיכה אלנאכחון, אלחרם באסקאטהם מן אלסמא ותציירהם כאלנאס, ונצב להם שבחה הו קולה אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אבן כאדם תמותון וכאחד השרים תפלו, פלם יבק פאחשה ולא קביחה חתי וצף בהא אלמלאיכה, כל דאלך גאריא עלי' אצלה הדא, פרכב הדה אלשנאעאת אלעצימה לקלה' בצרה בתפסיר אלכלאם באלגה, ואנא מביןן לטאה פי גמיע מא וצעה בעון אללה, אעלם אסעדך אללה אן אלשבהה אלדי דעת הדא אלמבדע אלהרי וגירה אל' הדא אלקול אן אלשטן מלך הוא קול אללה צעלי' לאלשטן הנה כל אשר לו בידיך רק אליו אל תשלח ידיך, ואיצא קולה רק את נפשו שמור, ואיצא קולה ויך את איוב בשחין רע, ותוהם אן הדא מנסוב אלי' אלשטן. ואנא אשרח מא בה תזול הדה אל תלאת אלשבה במא פיה מקנע. פאקול אן אלמראד ואלראי פי לגה' בני אסראיל יסמא יד. כמא קאל דוד לאלמסתגיתה אליה היד יואב אתך בכל זאת, מענאה ראי ומראד וכו' וענד זואל הדה אלשבהה אקול אן כטא הדא אלמעבר פי תלריג ויראו בני האלהים את בנות האדם. אפצע מן מא קאלה פי קצה איוב ודאלך אנא לם יקף בתה עלי' מא יסתעמלון בני אסראיל פי אלכאץ ואלעאם, ודאלך אנה מן סבילהם אן יקולון פעל אלכואץ כדא ופעל אלעואם כדא ויכון אולאיך אלכואץ איצא נאנא, ואנמא פרדהם לתכציציהם, פעלי, הדא קולה ויראו בני האלהים נאסא איצא אנמא פרדהם מן אלעואם לתכציצהם ושרפהם. והדה עבארה מתגהה לתנפי אלמנכר ען אלמקרבין. ויזידהא איצא ויקויהא קולה בעד דאלך וירא ה' כי רבה רעת האדם, ולם ידם אלמלאיכה מעהם. וקולה פי עקב דאלך אמחה את האדם אשר בראתי ולם יעאקב אלמלאיכה וכו' עכ"ל. העתק תמצא בסוף הספר הרי בהדיא שהגאון מרחיק מאד דעת האומר שבני האלהים הם מלאכים ודוחה אותה בשתי ידים וקורא לה דעת חיצונית. ודבריו מכוונים לדברי הרשב"י שבבראשית רבה, שלא כדעת הזהר שאמר שהם מלאכים, ושונה ומשלם בה, וזו הוכחה גדולה שאינו מרשב"י שהרי רשב"י היה מקלל את האומר שהם מלאכים. ובענין השטן שפי' הגאון שהוא אדם, אע"פ שהראב"ע השיגו יש מקום סתירה להשגתו ולהעמיד דברי הגאון הרס"ג, ואע"פ שבפ"ק דבבא בתרא משמע כהראב"ע. הנה ידוע מה שכ' הנגיד בעל מבוא התלמוד בפי' הגדה, ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת, ויש לך לדעת שכל מה שקיימו חז"ל הלכה בענין מצוה, שהוא מפי משה רבינו עליו השלום מפי הגבורה, אין לך להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו אבל מה שפירשו בפסוקים כל אחד כפי שיזדמן לו ומה שראה בדעתו ולפי מה שיעלה על הדעת מן הפירושים האלה לומדים אותם, והשאר אין סומכים עליהם עכ"ל. ועיין רש"י שבת פ' במה מדליקים בשאלת מהו לכבויי בוצינא מקמי באישא בשבתא. והיוצא מזה דכל למסבר קראי בעלמא ואין נוגע ממנו לדינא בעשיית המצות ובעיקרי תורתינו הקדושה, אין בומכים אלא על כל מאי דמסתבר טפי. אבל כל מאי דפנקא מינא לדינא כנדון דידן כמצות יחוד השם יתברך אין לזוז מקבלת חז"ל שאין לשתף עם השם ית' שום כח נברא בין שיהיה גשמי או רוחני כמאמר רשב"י ע"ח כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם.

צז) וראיתי לאחד קדוש מחכמי ימי הבינים הוא מהר"י צאהרי אשר חי בתימן בעת התפשטות ספרי הזהר והקבלה הנכריה החדשה בארץ התימן כמו שכ' בפרשת לך לך שהן חדשים מקרוב באו. ובפרשת בראשית ביאר שיש שתי דיעות ביחוד השי"ת וז"ל ואחר הקדמתי זאת צריך אני לגלות לך מעט כי בזה הענין (ר"ל יחוד השם) יש שתי דעות, האחת דעת הרמב"ם והנמשכים אחריו שלא הגיע אליהם דבר מדברי הקבלה (הנכריה החדשה). וסברתם ביחוד השם על דרך שלילה רצוני לומר לסלק הספק מלבו ולסלק מהשם ית' כל החסרונות ואז הוא אחד פשוט ועוד אמרו (גמרא ברכות דף י"ג ע"ב) צריך להאריך בדלת של אחד כדי שימליכהו על ארבע פנות העולם כולל הדברים לא תמצא מגמתם מגעת בכל מה שהביאו בדיבריהם אלא עד כאן. והדעת האחרת הם בעלי הקבלה העושים את כל מלאכת הקדש אמרו כי סוד היחוד הוא ליחד את השם בכל עשר ספירות. והקדושה גם כן צריך שיכוין בכל עשר ספירות שהם מערכת האלהות, וכל המצות מתפשטות מן העשר רצוני לומר שכל מצוה ומצוה יש לה סוד באחת מן העשר כמו שאמר בוצנא קדישא המאיר לארץ ולדרים רשב"י בפ' וישמע יתרו, כל פקודי אוריתא מתאחדן בגופא דמלכא מנהון ברישא ומנהון בגופא, ומנהון בידי מלכא ומנהון ברגלוי. ולית מאן דנפיק מגופא דמלכא לבר וכו'. ואתה המעיין אל תתמה במה שאמרו רישא ידא ורגלא שהרי כל אלו רומזים אל הספירות כמו שאצייר לך עתה שיח השדה הקדושה והטהורה העליונה כפי מה שסידר הרב שערי אורה אחת לאחת למצוא חשבון. אבל כי חג' ראשונות רומזים לראש. גדולה גבורה זרועות עולם. תפארת לשדרה וללב. נצח והוד תרין ירכין. ויסוד דא ברית. ומלכות היא מקבלת את הכל ומשפעת לכל התחתונים. וזהו סוד היחוד והקדושה, וצריך לחבר את האהל להיות אחד השני שמות ואהדונה"א. נמצאת למד כשתאמר מלת אחד, תכוין לתשע ספירות, אל"ף וחי"ת, ומלכות רומזת לעשירית, שהיא דל"ת, וחסוד למען יאריך ימים על ממלכתו, על שם הבורא מלאך וגלגל ואופן עכ"ל.

ראה אבי גם ראה איך החכם הנז' מהר"י צאהרי הרגיש וידע שהם שתי דעות מתנגדות ביחוד השי"ת, אך ורק כי חשב את הראשונים חכמי התלמוד שאמרו להאריך בדל"ת דאחד כדי להמליכו בארבע פינות העולם לחסידי מדע. שלא ידעו בקבלה הנכריה החדשה ולא הגיע אליהם דבר ממנה, ולא ידעו ליחד את השם עם ברואיו הספירות המדומות שעשו אותם גופים ופרצופים לאלהינו ב"ה והוא נשמה להם. ואדרבא נהפוך הוא שאיסור גמור הוא לכלול ולשתף עם השי"ת שום נברא כמו שנתבאר לעיל סי' ע"ד. וסי' פ"ב בשם מדרש רבה, והטעם כי הוא ית' נעלה ומרומם ושגיא כה, ודי לו בעצמותו ואין צריך לבריותיו להשתתף עם שום אחד מהם. שכל בריותיו צריכים לו, והוא אינו צריך להם להעזר בהם ח"ו כי הוא אמר ויהי הוא לבדו צוה ויעמוד. ולא ירד הרב הנז' לעומק דברי ה רס"ג והרמב"ם שהוא עסוק בהם להעתיק דבריהם והוא מחבבן, ועשה אותן כעין הצעה והקדמה לאמתת יחוד השי"ת, והרגיש שהם שתי סברות. ולא הרגיש הסתירה בפרק ג' לראשון שהעתיק מקצת דבריו, שהם מתנגדים לגמרי לשטת הקבלה הנכריה החדשה, רק חשב אותם לחסידי מדע. שלא ידעו לצרף ולשתף ולכלול את הצורות והפרצופים עם אמתתו ית' וליחדו אמהם דוקא.

ולא ידעו ולא יבינו כי הרס"ג והרמב"ם ורבי יהודה הלוי ובעל חובת הלבבות נלחמים המה בחזקת היד עם דעות הנכריות הזרות שהתחילו להנץ בין היהודים מזמן הגאונים, ועדיין היו בעל פה ולא הוחקו על ספר. עד שיצא הספר הנכרי הזהר המבזה את תורה שבעל פה המשנה והתלמוד, וקורא להם אבן משכית, ועץ הדעת טוב ורע. וקליפה, ושפחה כי תירש גברתה, נגד דברי דוד המלך ע"ה שאמר עליהם הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ומנופת צופים, והסית והדיח את הרבים לעבוד לאל אחר קצר אפים נברא, כמו שכתב הר' יושר לבב לעבדו אע"פ שהוא נברא, לפי שהאמינו באמונה שלימה כי מרשב"י יצאו הדברים ההם. והסבה שגרמה להם זה שלא שמו אל לבם ונגד עיניהם דברי הראשונים בעלי הכללים המעמיקים בתלמוד, המה דברי הרא"ש ז"ל שהבאתי לעיל סי' מ"ב שכל תוספתא או בריתא שלא נתפשטה עד אחר סידור הגמרא לאו דסמכא היא. דמסתמא מחברי התלמוד חקרו ודרשו לידע כל הספרים שנכתבו על דעת חכמים וביררו אותם שהם בר סמכא. וכל תוספתא או ברייתא שהיא היפך הגמרא לאו דסמכא היא דודאי משבשתא היא או מזויפת ע"ש.

צח) והנה ידוע ומפורסם הוא לכל בקי בספרות ישראל. שחבור הזהר ושאר ספרי קבלה הנכריה החדשה לא נתפשטו בישראל כי מתחלת האלף השישי, ולא נודע בבירור מהיכן צמחו, כמו שאביא להלן דעות המאמתים אותם. ולא ידעו לברר הדבר, אך הקרוב אל הדעת הוא מה שכתב הרב חיד"א בס' שם הגדולים מערכת ספרים אות זי"ן וכבר הבאתי דבריו לעיל. וחכמי ירושלם באגדותיהם מסכימים לדבריו יע"ש. כי מיד המלך הנכרי זכו לאמונה. ובגליון הבא מירושלם ת"ו האריכו מאד להעתיק בקצור את דברי האחרונים הטחים תפל על האמונות הנכריות לרפאם ולא נרפאו וכל מגמת חכמי ירושת"ו בכל מה שהעתיקו בגליון מדברי האחרונים. הוא לשלול הגשמות מהספירות והצורות והפרצופים הנזכרים בזהר ושאר ספרי קבלה! ואם הצילונו מן הנשמות כלום הצילונו מעבודת אל נר בין גשמי בין רוחני? כי מודים הם שהם סבות נבראות, וכל אחד סבה ועלה למה שלמטה ממנה זכרים ונקבות, כמבואר בזהר וספרים הנמשכים אחריו, רק שהם כוחות רוחניות של אור נברא ואותם יעבודו, ולהם יקראו בעת צרתם ולהם ישבחו ויודו ויהללו בעת ישועתם. ומקבלים עליהם לאלוהות כאלו הוא מותר לנו מדין תורתינו הקדושה לעבוד כח נברא, רק שלא נחשוב אותם גשמים אלא רוחנים. כי נסלק מהם ונשלול הנשמות, ונחשוב בדמיונינו שהם אורות. (ולא ידעו שגם האור והאויר הם גופים דקים סי' מ"ז) ומביאים ראיות צנומות דקות שדופות קדים לשלול הגשמות מהם. ולחשוב את המשפיע זכר ואת מקבל השפע נקבה, ואת הזווגים שלא כפשטן. רק קבלת השפע קרו ליה זווג! ועם כל זה לא הביאו לנו פתרונים לשמות איברים מגונים כיסוד הוא גיד הערוה, וביעין דדכורא, ויסוד דנוקבא ונקב האוחרים. למאי חזו באור הזה המופשט מן הגשמות? ואם התורה הקדושה והנביאים נשתמשו בלשונות המורות על הגשמות כיד ואצבעות. כלום השתמשו ליחס לשי"ת חושים הפחותים באכילה ושתייה ומשוש אף בחלק המעולה והחשוב שבהם. כ"ש בחלק המגונה והפחות שבחוש המשוש שהוא המשגל. כמו שכתב הרב המורה בפרק מ"ז מראשון. והיותר רע ומר הוא מה שישבו סבות רבות באלהות כולן ברואות. והמה אצלם עיקר האלהות. ויחברו ספרים בסדר מערכותן כעורך ומסדר את החלות על השלחן. ויקראו לכל אחד מן הפרצופים בשם הוי"ה ואדנות ואלהים צבאות, ויקבלו עליהן אלהותן כמו שכתב ספר הברית וכסא אליהו ונחלת יוסף לעבוד דוקא לאלוה קצר אפים (זעיר אנפין) ולא לאלוה העליון הבורא את כל הפרצופים והצורות. וכתב עוד ספר הברית שהעובד לאלוה העליון על כולם לא יאבא קצר האפים הנקרא אצלם בשם הוי"ה והקב"ה לסלוח לו, כי אז יעשן אפו וקנאתו, באיש ההוא וכו'. כי רק לו לבדו ניתנה הממשלה מהאלהים העליונים ממנו שהסכימו להמליכו, למרות דבר ה' אשר דבר על יד נביאו וכבודי לאחר לא אתן. ודבריהם אלו מבוארים בזהר בלק דף קצ"א עם פירוש מקדש מלך. ובפרט בספר עז לאלהים שהיא משל על זה ממלך ב"ו שמלך שגם אביו ואימו צריכים לכבדו, וזה המשל מתנגד למשל שהביאו רז"ל בשמות רבה על אנכי ה' אלהיך.

ובספר שלשלת הקבלה להראב"ד כתב משם ס' יוחסין וז"ל בשנת כמו חמשת אלפים וחמשים שנה נמצאו כתות אנשים שאמרו כי דברי הזהר אשר הם בלשון ירושלמי הם דברי רשב"י. אבל אשר הם בלשון הקדש אינן דבריו, ויש אומרים שהרמב"ן מצאו בארץ ישראל והביא אותו לקטלוניאה, ואחר לארגון. ונפל ליד רבי משה דיליואן. ויש אומרים כי ר' משה דיליואן הנז' היה חכם גדול ועושה אלו הפירושים משכלו, ולמען יקח מהם מחיר רב מהחכמים היה כותבם ותולה אותם ברשב"י וחבורתו, ע"כ בספר יוחסין ומאריך עוד יותר עכ"ל שלשלת הקבלה. וכבר הבאתי לעיל סי' צ"ד דברי הרב חיד"א, בס' שם הגדולים וגליון שהובא מירושלם ת"י על ידי מלשינות הקשר אשר הרה וילד ארך הלשון. והנה שכחו דין פשוט בשועיורה דעה סי' רפ"א שספר תורה הנמצא ביד גוי דלד' הרי"ף והרא"ש והטור יגנז ואין קורין בו אע"פ שאין בו שום חסרון או יתרון משאר ספרי תורה, ולדעת הרמב"ם ז"ל כיון שאין ידוע מי כתבו ואין בו שום שינוי חזקתו שישראל כתבו וקורין בו, הא אם נמצא בו שום שינוי אפילו בחסר ויתר דבר פשוט הוא דלכ"ע אין קורין בו ובנדון דידן של ספר הזהר יש לדון בו קל וחומר, ומה אם זה שאין בו שום קלקול לאמונתינו יגנז? ספר המבזה את קבלתינו המשנה והתלמוד ומסית ומדיח אותנו לעבוד כחות נבראים. קצר אפים עם הוריו ויולדיו, על אחת כמה וכמה שאין להאמין לו להמיר את אלהינו ברוך הוא וב"ש ולסתור פנות תורתינו הקדושה. ומדבריהם מודאע רבה לאוריתא שהתנאי שאמר הקמב"ן שא"א להבין דברי הקבלה מתוך הספר רק מפי חכם מקובל לאזן מקבל, לא נתקיים מעולם תנאי זה, שהרי הם בעצמן מודים שאחרי מות רשב"י ובנו ר"א וכל הדור ההוא נגנז הזהר ונשכחה ואבדה הקבלה הלזו ולא נשאר אדם יודע בה עד שנתגלה ספר הזהר באלף השישי ע"י המלך העכו"ם. וממנו נתפשטה הקבלה ולא מפי חכם מקובל אשר קבל מפה לאזן. כי כל המקובלים הרבים החדשים שבעולם לא שאבו רק מהזהר וממנו נתפשטה, ולפי דברי הרמב"ן זהו הגורם שכולם שגגו וטעו ועקרו יסודי תורתינו הקדושה והאמינו באלהים רבים. ובאו לידי שתוף שם שמים ודבר אחד בעבור מיעוט הבנתם. אף לפי האמת כיון שגילה דעתו בביאור שהוא מבזה את המשנה והתלמוד ומדמה שקלא וטריא דרבנן המתאבקים בתלמוד לכלבין דצוחין הב, הב, אין מקום לכל זה (עיין תקוני זהר חדש). ולפי דברי הרב שם הגדולים והגליון המובא מירושת"ו שר' נחוניא בן הקנה היה ראש המקובלים אשר גילו את הקבלה החדשה ולמדו אותה בגלוי! עד שתיקן בכניסתו לבית המדרש להתפלל שלא אכשל בדבר הלכה, שלא אומר על טמא טהור וכו' כדתנן בברכות פ' תפלת השחר. היה לו להתפלל שלא תבוא תקלה גדולה כזו על ידו להאמין ברשויות רבות ולעבוד אל אחר קצר אפים (זעיר אנפין)? לפי שעונש המחטיא אחרים להאמין ברשויות רבות ולעבוד אלהי נכר יותר גדול מן הנכשל להתיר את האסור או לאסור את המותר?

צט) עוד כתבו שם הגדולים והגליון הנז' משם הרב ישר בס' מצרף לחכמה ששמע מפי מגידי אמת, שבשנת ש"ף לאלך השישי כשבזזו הספרדים עיר הירילברג"ה לקחו מהאקימי"א כמה אלפים ספרים וביניהם ספרי הקדש על קלף. ובכלל ספרי הזהר על כלל הכ"ד ספרים משא סבל ושולחו הספרים לחשמנים ודוכוסים וכו'. גם שמועה זו ששמע הרב יש"ר שקר היא שהרי בשנת שי"ח כבר נדפס ספר הזהר ונפשט. ומתיא זו דאיתי בידיה לאו שמה מתיא, ועוד דמ"מ מידי עכו"ם יצא.

והגאון ר' יעקב עמדין בספרו מטפחת ספרים כ' ב' רבי יצחק דמן עכו וז"ל שנת נ"ג ה"ר משה מליאון שוכן באויל"א (והוא בואר אלחגרה) היה בזמן הזה, ולמען תספרו לדור אחרון אודיעכם מה שמצאתי כתוב שר' יצחק דמן עכו הלך לחקור על ספר הזהר שכנראה היו דבריו מפליאים ישאבו ממקור עליון. ואשר הוא לשון ירושלמי נר' שדבריו דברי קבלה ואמת. ואשר הם לשון הקדש הם דברי זיוף. אמר ושאלתי את הלמידים שנמצא בידיהם בפר הזהר מאין בא להם. ולא ראיתי דבריהים מכוונים. יש מי שאמר שהרמב"ן מצא אותו בארץ ישראל ושלחו לקאטולוניא, והביאו לארגון. ונפל ביד רבי משה ליאון. וי"א שמעולם לא היה חבור של רשב"י. רק שר' משה ידע שם הכותב, ובכחו יכתוב דברים מפליאים. ולמען יקח בהם מחיר רב. היה תולה עצמו באילן גדול שהוא רשב"י וחביריו ובנו ר' אלעזר. ואבוא אל עיר יאליאדול"ר. ואמצא שם רבי משה דיליאן וישבע לי שספר רשב"י הנו בבית ישיבתו ואמצא שם חכם זקן ושמו ר' דוד רסאן קרובו ואמצא חן בעיני, ואשביעהו לאמר אם היה יודע אמתת ס' הזהר אם היה אמת אם לא. ויאמר החכם כי נתבאר לו בודאי שר' משה בשם הכותב היה בוראם. וסבת האמתות הוא כי ר' משה הנז' היה כותב סודות ונפלאות לעשירים אשר במלכות ההיא ולוקח בהם מתנות רבות זהב וכסף. ואותו היום כל מה שהיה מרויח היה מפזר עד שביום מותו לא נשאר לו אפי' פרוטה ואשתו ובניו ברעב ובצמא ובעירום ובחסד כל וכשמעי מיתתו קמתי והלכתי אל רבי יוסף דיאוילא שהיה עשיר גדול, ובחייו לקח ממנו ממון, ואומר לו הנה עתך עת דודים, תזכה לספר הגדול, ותקח הספר מיד אשתו במפה יפה שתשלח בידי אשתך. שהיא כעת ערומה, וכן עשה שלח ביד אשתו מתנות אל אשת ר' משה הנז' ותשבע לה אשת ר' משה הנז', שמעולם לא היה ספר לאישי רק מלבו ודעתו היה כותב. ואומר לאישי למה אתה תולה עיונך בחכם אחר? הלא טוב היה לך לומר שמשכלך אתה כותב. וידוך כי תיטיב לך. ואישי ענני שאם הייתי אומר שמדעתי הם לא יחשיבו אותם ולא יתנו מתנות בהם. ולכן אני תולה אותם ברשב"י וחביריו, ואחר דברתי עם בתו ואמצא דבריהם מכוונים. אלה הדברים אשר דבר אלי החכם הזקן רבי דוד, ואסע מאויל"א ואבוא אל טלאבירה מצאתי שם זקן מופלא שמו רבי יוסף הלוי בן ר' יוסף טורדוס המקובל, ואחקורה שמו ולדעת מה שידו מגעת בידיעת ספר הזהר, ויאמר אלי דע באמת כי היה ביד ר' משה ספר הזהר אמתי, וסבת אמתות דברי הוא כי היה נותן לי קונדריסים ואני לבחון הספק הזה. לקחתי קונדריס אחד מבין הקונדריסים ואמרתי לו שנאבד ממני שיתן לי ממלא מקומו, ויאמר לי הראה לי אחרית הקונדריס הקודם לו, וראשית הקונדריס המתאחר, ויכתוב לי קונדריס. וארא והנה אין ביניהם שינוי כלל אפילו תיבה אחת, רק שפה א' ודברים אחדים. היש נסיון גדול מזה? אחר זה באתי לטוליטולא ואמרו לי שבחינת ר' יוסף הלוי אינה בחינה, שאולי קודם לחזות הקונדריסים לאדם היה מעתיק אחד לעצמו, ואחר כך מתוך אותם הקונדריסים אשר בביתו היה כותב לאחרים. ע"כ הדברים שהביאם בס' יוחסין. ושם הגיה המביא ספר יוחסין דברי מה בכך נגד הדברים האלה, וכבר השיב על דבריו הגאון יעב"ץ! והוא מאריך עור לפשר לקיים מקצת ולבטל מקצת יעויין שם באורך. והנה מזה תבין שלא נודע לספר הזהר ומקור שממנו יצא ונתפשט. כשאר חיבורי רז"ל המפורסמים מיום התגלותם. המשנה והתלמוד בבלי וירושלמי ותוספתא וספרא וספרי שכולם ידוע ומפורסם מקורן ומי הוא מחברן. אבל ספר הזהר המסית זה אומר בכה וזה אומר בכה. וקורא אני עליו מאמר רז"ל בירושלמי שבת פ' ר"א דמילה ופסחים פרק אלו דברים שאמרו שם רבי זעירא בשם רבי אלעזר כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה עכ"ל. ואל תפנה למתק שפתיו במה שהוא מלהיב את לב קוראיו ומעוררם ליראת שמים ולהשתדל בעסק תורתו החדשה שהוא קורא לה בת מלך. לפי שאין כוונתו רק להביא את הקורא לאמונה נכרית להאמין באלהים רבים משפחות משפחות. משפחת האלוהות שבעולם האצילות, שהם אדם קדמון, ועתיק יומין, ואריך אנפין, ואבא ואימא, וזעיר אנפין ונוקביה. וכנגדן בעולם הבריאה, וכמוהם בעולם היצירה, וכן בעולם העשייה, ואת כולם הם מקבלים אותם לאלוהות ומשבחים ומפארים אותם בשעת התפלה באמרם אין כאלהינו וכו' כמו שכתבתי לעיל סי' ע"ט בשם סידור חסד לאברהם. דודאי דרושים כאלה אסור לשמען וכל שכן לקרותן ולהאמין בהם.

Home