[אם רשב"י הוא מחבר ספר הזוהר, איך נמצאו בפסק דינים שלו דינים שלא כהלכה?

אלא על כרחך מחבר הזוהר לא היה בקי בדינים. ותלה הספר ברשב"י להתכבד בשמו]

ומאד על כל אלה ראוי להשית לב, למה שכתב הרב הנ"ל ז"ל בעל

בחינת הדת [דף מ"ד. הוצאת יש"ר]: ויטענו עוד שלו היה ר' שמעון אב

המקובלים ויודע סודות הדינים ורמזיהם בדרך אמתי היה ראוי שיהיה הלכה

כמותו ואין הדבר כן. ועוד כי אנחנו נראה פעמים רבים יאמרו המקובלים

שכפי הרמז ראוי שיהיה הדין כך ומ"מ נראה הפוסקים וגדולי התלמוד

יפסקו להפך: עכ"ל: ולקורה זו בין עיניהם חשב חתני ר' יעקב ז"ל לדחותה

בקיסם מבין שיניו באמרו ז"ל: אדרבא דא היא תברייהו, שאם היה כן היה

ראוי למי שמחבר הספר מחדש לפ"ז לייחס ספר הזהר לר' הנינא בן דוסא,

או חוני המעגל, או ר' פנחס בן יאיר, או יונתן בן עוזיאל, או ר' עקיבא,

או רבה ב"נ, או רבי יוחנן, ויתן טעם לגדולת כל אחד, ולא ליחסו אל

הרשב"י, דאז לפי דעתם היה ספר הזהר בחשיבות יותר ויותר, אלא וודאי

קושטא קאי, כי חברו רשב"י ע"ה וכו'. ראה איך רצה לתרץ כדבר המעיינים.

בכדי תדע מן הקושיא, היינו דאם לא כן טעה המחבר: והנה ודאי מי

שהיה שחברו, מן האחרונים, סמך אותו לרשב"י ז"ל יען מסופר כבר ממנו

בגמרא שהוא ובנו היו במערה נחבאים י"ב שנים, וזמן להם הקב"ה וכו'.

ואליהו היה בא אליהם, וכשיצאו מהמערה היו שורפין העולם, עד שחזרו

למערה שנה אחרת. יחשב נקל להאמין, שכל השנים ההם היו מסתכלים

ומבינים בסוד אלהים: (עיין במקומו שבת ל"ג וסוכה מ"ה). ור"א בנו סבל

כמה יסודין באמרו: בואו אחי ורעי, ושניהם נעשו להם כמה ניסין, ורשב"י

אמר: ראיתי בני עליה והנה מועטים. אם שנים הם, אני ובני הם, וכן אמר,

יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין וכו'. ואלמלא אליעזר בני,

ואלמלא יותם בן עוזיהו. ולמי יסמוך הבנין שיהיה עמוד יותר חזק ממנו?

ולא שת לבו גם לזאת [מחבר ספר מהאחרונים, של זה הזוהר] אם

הלכה כמותו בגמרא או לא. כי ייסד עיקר הספר בסתרי תורה. ולא

בהלכות ופסקי דינים מהגמרא. וכן טענה זו עצומה, אבל בהשכל יותר

ממנו כתב המיש"ר בספרו מצרף לחכמה: דף כ"א ע"ב. בהראותו את

עצמו משיב לדברי הרב קרובו בעל בחינת הדת ומכה על קדקוד

המקובלים יותר ממנו: כי מה שאמר שגדולי הפוסקים וגדולי התלמוד

יפסקו להפך, זה אי אפשר, כי אם היה איזה אחד מן האהרונים שחברו

הלא כבר ראה דברי הרא"ש והטור, שרוב ישראל פוסקים אחריהם, ואיך

פסק כנגדם? והוסיף כדי לפחות. וז"ל: "שאין לומר שמחברו קטיל הני

באגמא הוה, כאשר הם רוב המקובלים, שאינם בקיאים בתלמוד ובפוסקים.

שכל ימיהם עוסקים בפנימיות, ולא ידעו החיצוניות. כי כמה פשטים נחמדים

מזהב ומפז, ודברים יקרים באוצרותיו, שאפילו בעלי ריבנו מודים שגברא

רבה הוא מי שחברו וכו'. עכ"ל: הבן איך נתן בבת אחת תירוץ לתירוצו,

ורצה לומר שמחברו אין הכי נמי להיותו כרוב המקובלים שאינם בקיאים

בתלמוד ובפוסקים, וחושב לדעת הפנימיות ומהביל החיצוניות, ומבין לבד

בפשטים נחמדים על הפסוקים, ולא בגמרא ודינים, לא רק על מה שממנו

בגמרא, ואמר זהו לימוד. ורק ייחס הספר לגדול ורב בתנאים, שעברו עליו

דברי רשומים כנזכר, ואם כן האמת יורה דרכו.