פרק שלישי

הנה הרב בית יוסף אף שהשיג קבלת הרמ"ק לא זכה לקבלת האר"י, הגם על מרן יאמרו המקובלים שהיה לו קוצר הנפש או מעוט זכות? ואם כן מי יעלה לזכות בה? ומבאר סבת היות פגיעתה רעה.

הט אזנך ושמע מה שכתב חכם אשכנזי מהר"ר שלומיאל, עודנו מודיע גדולת האר"י ז"ל לחבירו באשכנז, נדפס בחבור החכם מה"ו יש"ר הנזכר דף מ"ז. וז"ל. וכן ר' יוסף קארו ע"ה שכל פעם שהיה חוזר על המשניות בע"פ נתגלה עליו המגיד, והיו בני אדם שומעים קולו דרך הדלת, ודרך אחורים, שהיה אומר, שלום עליך ר' יוסף קארו, אני הוא המשנה שךמדתני, יצאתי לאלפך בינה: כמה מתפאר בך הקב"ה בישיבה של מעלה, ואומר: בני יוסף כך וכך הם דרכיו, כך וכך הם מעשיו, כך וכך שקידתו בלימודו, אשרי הוא ואשרי יולדתו, ואשרי היושבים בחבורתו, ואני המשנה ראיתי את מקומך שהכינו לך בגן עדן, כמה תפנוקים ועדונים הם מתועדים לך, חזק ואמץ ביראת ה'. עתה באתי לגלות לך סוד פלוני בספר התורה וכו' כל הדברים שגלה לו המגיד, העלה אותם על ספר, וקרא אותם ספר המגיד. ואעפ"כ כלא חשיבי דמי לפני האר"י ז"ל, ולמד ממנו סתרי התורה, והאר"י ז"ל לא רצה ללמדו, ואמר שנשמתו אינה מסוגלת להקביל פני השכינה אלא על פי דרך של הרמ"ק ז"ל. וסימן לדבר שבכל פעם שיצא לפני מהרי"ק ללמוד, תכף ומיד כשהתחיל לגלות לו סוד התחיל מהרי"ק לישן ולנמנם, עד שהוא בעצמו ראה והכיר שאין ראוי לכך ופסק מללמוד עכ"ל. מזה תראה כי אסף אלהים את חרפתי, יען אם אחד מהפרושים הנזכרים (בפרק שני) היה ליחסו אלי, אשרי שנדמיתי לרי"ק הרב הגדול ז"ל, אפילו הוא לא השיג, איך אי אפשר שיצדק, ושום אחד מהם, כיון שגם הוא נמנעה ממנו השגה בידיעה זו, אם שנתחלף ממנו בפחות ויתר, אם מהטעם האחד שלא היה לו מוח זך ומבין, איך נאמר כזה על מארי דמתניתא דגמרא כמהו, כנראה מספרו בית יוסף הוא המשביר לכל, וזה לעד, שהמשנה אמרה לו כדברים הנ"ל, וכבר השיג את דברי חרב קורדיווירו ז"ל, ולא היה בו דעת ותבונה להשיג דברי האר"י ז"ל, ומה ששם מספר שהשיגו עשר תלמידים, ובתוכם החכם הסרוק ז"ל שהכרתיו פה וויניציא, וידעתי את האיש ההוא ואת שיחו, ולימד אותה חכמה לגאון רמ"ע ז"ל. ואם [מהטעם] השני, שלא היה בצדקתו או בנשמתו זכות ללמוד אותו דרך, ומי יזכה, ומי יהיה ראוי, אם לא אדם גדול (שהם אומרים) שהיה מתגלה לו מגיד, ואמר לו שהקב"ה מתפאר בו בישיבה של מעלה וכו' וכבר זכה לילדיעה זו בדרך אחד, ולא יכול למלאות חשקו לדעת דרל זה והיה מתנמנם וכו'. ואם איש אלהים כזה לא זכה, מה יזכה ילוד אשה, ואם יהיה רם ונשא, כ"ש עלובה עיסה כמוני היום: מלבד שלא אחת ולא שתים אמרתי לך, שהיתה פגיעתה בי רעה, מסיבת היותי רגיל מנעורי להתוכח עם השומדים מאומתינו, תמיד כל היום לא יחשו, ובזה התפארתי, להיות אמון ואמון מכל בני דורי, וכל עוד שחפצתי לקרות ולעיין בספרים האלה, תיכף להתחלתי היו באים לעיני דברים ונושאים דמסייעי להו, כמו שאומר בחלק הטענות, נראים כאוהבים וחביבים ליסודותיהם. אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר, לא עלי ולא לדעתי, אסורה נא ממנו ואלכה אחרי מאהבי, נותני לחמי ומימי, לחם נתן מים נאמנים, אמור מעתה אם כן, כי בידיעה זאת החדלתי את מתקי, לא היה מחסרון הכי לטעום טעם מוטעם, ולא מסיבה נעלמת מצד נשמתי ומעשי, רק מבלתי היות בה בנותן טעם לשבח, לאיש אשר רוח בו: ומי יתן ולא ימצא מההוגים בה, שמים חשך לאור ומר למתוק, לכה נר ונוכחה, ודרך סדרים ינעם.

פרק רביעי

איך ידיעה זו שמה שקוראים לה חכמת הקבלה הפכי בעצמו, וגם כל אחד מהם בלתי נכון לה ושיתחיל משם חכמת האמת.

הגם כי מדרך החקירה לדעת תחילה מהדבר אם הוא ואח"כ מה הוא הפעם נהפוך: כי מחקירתינו מה היא הידיעה הזו, יתברר לנו שאי אפשר שתמצא אתה, ידעת דבר החכם, שהשמות הם גדרים סתמיים, והגדר הוא שם מבואר, נתנה ראש אם כן לשמה ואחר כן אל גדרה, ונראה כי רעיון רוח דמיוני הוא, ואין לה מציאות בשכל, זה שמה אשר הם קוראים לה, כאשר ראיתי בספרים, ושמעתי בקול הקורא שהיא חכמת הקבלה, ולפעמים לפרש מלת חכמה ובטא חכמת האמת לבד *) ואם בין נבין אשר לפנינו, אי אפשר שתקרא חכמה וקבלה יחד, ולא גם כן אחד מאלה לבדנה, חכמה או קבלה: לא נעלם מעיני כל משתדל בעיון. שלא תצדקנה לאחדם בשום אופן. כי חכמה היא ידיעת הדבר בסיבותיה, ומן המושכלות ראשונות להוציא מהם השניות מכח החקירה והעיון. והקבלה היא הגדה ששמענו ואבותינו ספרו לנו, אין לנו בה כ"א האמנה לדבריהם, הבו דלא להוסיף עלה, ונהוג עלמא לומר, אם קבלה נקבל, ואם לדין יש תשובה, כלומר מן הסברא והחכמה. אם כן חכמה וקבלה הם שני שמות הפכים לנושא אחד, גם כל אחד מהם לבדו לא יאות לידיעה זו, רצוני לומר, לא להקרא בשם חכמה, ופחות מזה חכמת האמת, ולא בשם קבלה ממרע"ה ועד הנה, כי איננה לא זה ולא זה. איננה חכמה, כי היא לדעת החקירה ועיון הדבר בסיבתו, ומהמושכלות ראשונות לשניות, כמו שאמרנו. [והנה] בזאת החקירה והעיון האמור בה,, כדברי הרמב"ן ז"ל במקובלים. הוא ראש חדשים, ראשון הוא להם שאמר: הסברא בה אולת, וממנו לקחו הרבה מהם לומר לזאת כזאת. בפרט ר"מ גבאי פ"א מעבודתו מהיחוד, וז"ל: החכמה הזאת היא הקבלה האמיתית, אשר לא תושג כלום החקירה שכלית, כי היא למעלה מכל שכל, החקירה בה מדרך סברא אולה, לריק ייגע בה החוקר וכו', ובהקדמת תולעת יעקב הרבה להאריך וז"ל: דע שכל מי שלא קבל סתרי תורה מרבותיו, וחושב לשקלן בדעתו, הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והוא בכלל לא תעשה לך פסל, ועונשו גדול לעוה"ב, ועל כל זה יביאך האלהים במשפט על כל נעלם, הט אזנך ושמע דברי חכמים וחידותם, לא תעשה לך פסל, ר' יצחק פתח: אל תתן את פיך ךחטוא את בשרך וכו', כמה אית ליה לבר נש לאזדהרה בפתגמא אורייתא דלא יטעי בהו, ולא יפיק באורייתא מה דלא ידע ולא קבל, עליה כתיב לא תעשה לך פסל. קוב"ה זמין לאתפרעה מניה, עכ"ל. ולא יאמרו לי כי זהו אסור לבד ביסודות. כמו בספירות והאצילות וכיוצא בזה, ולא לחדש דברים על פי אותן ההקדמות, כי אסרו בכל מכל כל, שאין לחקור בה בסברא, ולא לשקול ולחדש בה, ואם כן לא דרשות בכתובים, לא צרופים ולא גמטריות ולא דבר קטן או גדול [הכל] אסור לחדש בה. ואם היות דידעי הני אינשי מלתא דא, עברו עליה בכל יום תמיד. כי בחיי! ספריו של החכם גבאי הנ"ל האומר זה דכל מה שאמר בספריו תולעת יעקב ועובדת הקודש עד הכל קבל מרבותיו, ולא שקל דבר מדעתו, אעפ"כ מודה שאין לחקור בה, ולא להשוות בה מסברא ולא לשקול בה בדעת כלל, אם כן אין זו חכמה, וכ"ש שלא יחול עליהם בשבח שם חכמת האמת. כי האמת היא החליטה לקיום הדבר בנפש שיהיה כן במציאות, אחר החקירה ודחיית חלקי הסותר מכח סברא או מופת, ולא יצדק שם חכמת האמת כי אם על הלמודיות ההן, שתיכף ומיד בא המופת עליהון. ולא על דבר שצריך להאמין בו מפי האומר אותו, לא לבד בלי מופת וראיה, כי גם בלי סברא, כיון שקיימו שהסברא בה אולת. גם אי אפשר לקרוא לה חכמת האמת היינו חכמה לדעת האמת [כי איננה כמו ההגיון, שגדרה מבחן האמת מן השקר: ואם יאמרו שראוי לה להקרא חכמת האמת] *) בבחינת נושאה, שהוא לבקש לדעת סודות ודרך נסתר בתורת משה, תורת אמת תכון לעד, או באלהים אמת **), הנכון שיקראו לה בקשת האמת, ולא חכמת האמת, כי אין חכמה ואין תבונה ודעת אנוש יכול לדעת מחכמתו ודעתו סתרי תורה, ולא דבר קטון מעצם האלהות ברוך הוא, ואדם בעולם לא התפאר בידיעה מן האלהות מחכמתו עצמה, ואפילו נביא, כי אם בלעם הרשע באמרו נאום שומע אמרי אל ויודע דעת עליון. וכך היא הוראתם שאין לחדש בה כלום, כי אם הנאמר אליהם מזולתם כמו שאמרנו. אם כן לא מחכמה ודאי אפשר לקרוא אותה חכמה מצד התיחסות השם.

פרק שביעי

בבטול רוחב נפשם של אלו האומרים שאין מי יודע לייחד אלא הם, ושאין מבין כמה מאמרי רז"ל אלא בדרכיהם.

גם ייחודו יתברך קודם הבריאה, ואחריה בהנהגת עולמו והשפעתו בו, לא יודע כי אם בדרך זה, ובכל אופן אחר אינו ראוי לקרא לו חכמה: כי כאשר יתבאר לנו מציאותו יתברך, יתאמת גם כן אצלינו יחודו בשלמות ובריאת עולמו והנהגתו בו מכוון אל הסברא, כי כן צוה לנו מרע"ה, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, פירש שמע, לא שמיעת אוזן אלא בשכל בתישב אל לב, וראוי לנו לחקור עד שנדע ידיעה שכלית, שאי אפשר לו להיות רק אחד, ולא כאחד המנוי או ספור או עובר *), אלא באמת ובתמים תמיד ככל אשר הורנו היטב לחקור הרב בעל ח"ה הנזכר בשער היחוד: ושם אמר שגדר היחוד השואות הלב והלשון ביחוד הבורא, אחר שידע להביא ראיה עליו, ולדעת אופני אמתת אחדותו, בדרך העיון והלימוד ולומר דעת את העם, איך יעשה, כל אשר לא יתכנה **) לגמרי דעה והשכל לעשות השואה זו:

אמנם אתם המתפארים בחכמה, וכי לכם לבדכם נתנה הדעת ליחד ה' כראוי, וכל זולתכם מפריד ומקצץ בנטיעות, איפה היא האופן ליחד ה' אחדות גמורה אשר מצאה יד שכלכם בחכמתכם ובינתכם יתרה, כמש"כ הרב הנ"ל, לדעת אופני אמתת אחדותו בדרך העיון, לומר כמאמר פרקי רבי אליעזר עד שלא נברא העולם היה הוא אחד ושמו אחד, אין כונתו בו כפירוש הרב המורה פרק ס"א לח"א, שאחר בריאת עולם נתחדשו לו שמות הונחו לפי הפעולות הנמצאות בעולם, אלא כשרצה לברוא העולם, האציל מעצמותו עשר ספירות: ולא חקרו למה יהיו עשר ולא תשע או אחד עשר, שהביאו ראיה בעשרת הדברות לספר תלים בעשרה לשונות של שיר, וגם בעשרה מאמרות נברא העולם. ראיה רבה ועצומה באמת, אבל האצילות יתהוו לכמה אורות אחרים, זהו מחויב להאמינו: ומה זה יחוד, אין זה כי אם רבוי ובלבול בדעת הבא להאמין, עד שצריך אח"כ לטרוח ולכפול תמיד, שאעפ"י שיש שם מנין ושמות נבדלים, אין זה רבוי, אלא הכל אחד, וכל אחד כלול מעשר, וכל במאציל *). ומהו יתר קל לצייר בדעת האדם ויחוד ה' ויותר בטוח מלטעות, לחשוב שהוא אחד ויחיד ומיוחד בשלול ממנו כל רבוי, או לדמות במחשבתו רבוי ספירות ואורות: לא אכנוס עתה במשעול הכרמים, להראות כמה מן הפרוד ולא יחוד נמשך מזה ולדעת הרוב מהם, שמקיימים שהספירות האלה הם עצמות ולא כלים, כי בזה אאריך קצת בח"ג פרק יוד: לבד עכשיו אשאל להם, מי הכניסם בתגר זה, איזה שכל או חכמה יביאנו ליחד ה'. להרבותו תחלה, כדי ליחדו אח"כ: ומה הכרעת הדעת מביאה **) להטות מני אורח, שה' אחד ושמו אחד היה קודם שנברא העולם, ואחר שנברא העולם, שלקרב אל השכל קצת ולאפוקי כל מה שאמרו הם דאחד, מהמאמר מר"א הגדול, נתעטף הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו [באור זה הדרש] שהבריאה היתה ברצונו הפשוט, הנקראת אמירה, כדכתיב, כי הוא אמר ויהי, וזהו גדולתו ותפארתו, ושהשמות וכנויים הם בערך הפעולות שעושה בנהגת עולמו וכפי הכנת המקבלים, לא זולת, כמו שבלבל את עצמו הגבאי פרק י"ב מחלק היחוד, המאריך לומר כדברים האלה, עודנו מקיים בהפך, שהספירות הויות נמצאות בפועל, אשר שמעתי ולא אבין דברי שום אחד מהם, ולא יתפשרו בפסק דין זה, מה המה הספירות האלה: ופליאה דעת ממני דברי הרמ"ק ז"ל פרק ט' משנה יוד ולא ט', שרצה להוכיח שהספירות מוכרחות מצד החקירה, [אשר ממנו לקח גם כן חתני ז"ל בספר נחלת יעקב לומר שהספירות מן החקירה]. אבל לא כתב ההכרח מאין הוא, רק האריך לומר שנמצא כתוב בספר הזוהר, תקונים, מעין החכמה, בהיר, היכלות, יצירה. עד שמביא ראיה מניה וביה, וממה שעליו אנו דנין, עד שחזר לכלול הר"מ קורדווירו ז"ל בפרק ט' משער הא'. כי מהכחשת הספירות ימשך אל הכפירה, כי יכריחני בהקדמות ופנות התורה, כי אחר האחד הפשוט ישיגנו שינוי, איך ישגיח בענינים חולפים, ואחר שהוא אחד איך ישגיח על סוגי המינים. כי יתחייב הרבוי כנודע. ולזה יוכרח להאמין בספרות, ואם לא, יכפור ח"ו וכו': וכי החרישו ולא ענו כל חכמי ישראל התורניים, אשר לא ידעו או לא רצו לידע, בהמצאות הספירות ההם, לקיים פנות התורה, איך מאחד הפשוט נבראו מורכבים רבים בלי שנוי, משגיח בכל, ואיך בהיותו אחד משגיח על סוגי המינים: וספיקות רבות, ואיך הוא משכיר ומעניש כדכתיב יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע, וכל כינויי הגשמות שנכבו בתורה אין מספר, אשר לא זכר ולא עלה על לב החכם הלז, האילך ואספתי בעמרים, לקחת מספריהם יישוב בדרך תורני, ואכתוב חבור משא גמל תמור מאמר קצר? ועוד שננו כחרב לשונם, שבלי זה דרכם אי אפשר להבין כמה מאמרי חז"ל, איך יפורש בלי דרך זה במשל שאמרו ז"ל מנין שהקב" מניח תפילין, היבצר מאתנו לדעת רמז הנכון למאמרם זה דרך דרש, ולומר שהוא מכוום לאהבת ה' לישראל, שהוא על הזרוע הנטויה, ועל ידו הקדושה תמיד להיטיב להם. עיני ה' אלהיך בה, כל מעיני בך, אם אשכחך ירושלים וגו' נשבע ה' בימינו וזרוע קדשו אם אתן וגו', שבאהבת ישראל משתעי קרא, וכן כל מאמר דומה לזה שערי כוונות לא ננעלו מן התורניים: אם כן לזאת אי אפשר לקרוא חקירה, אשר בחכמה תכריח מציאות מחשבה זו, כי אם המצאה ממנה ימצאו נזקים גדולים, ולא שום תועלת.