[אלו היה רשב"י מחבר הזהר היה מחברו בלח"ק.

מחברו אחד מהאחרונים, שערבב פשטים קלים ומעשה

נסים הכל בלשון ארמי לרמות את הבריות]

גם לזאת לבי יבין ואין מענה, אם רשב"י או תלמידו היו מחברים ספר זוהר

ותיקונים, והיו באים לידי כך לכתוב דברים שבע"פ וסתרי התורה, וודאי

לא היו כותבין אותם אלא בלשון הקדש, הן מחמת הקדושה שבהם, ראוים

להאמר בלה"ק ולא בלשון ארמי נבזה והדל, שאין מלאכי שרת נזקקין לו,

והן מפני ההעלם הראוי, כי סוד יי ליראיו, וראוי שיהיה בלשון מובן

לשרידים אשר ה' קורא, ולא בלשון מובן לנשים ועמי

הארצות. כי ידוע לכל, שתרגום היה בימים ההם הלשון שבו היו

מדברים כל המון העם, כי אם עתה היה איזה אחד מחבר ספר מהקבלה

הזאת ומסודות התורה, האם יכתוב אותו בלשון נוצרי ספרדי או אשכנזי, וכיוצא

כאלה, בלי ספק לא לבד יחברנו בלה"ק אבל גם בדברים סתומים וחתומים

היותר אפשר. וכמו כן הר"מ פראווינצאל, זה לשונו: לא נופלים היו רשב"י

וחבריו שאליהם ייחסו קצת החבורים ההם, מדעת הרמב"ם ותחבולותיו

להסתיר בחבורם מה שיאות וכו', ואל תשיבני דהא קמן, שהרמב"ם ז"ל

חבר ספר המורה בלשון הערבי, כי כוון בא להזית [להורות] עמים רבים

ונכרים בנגלה מחבורו, ולהשיב אחור כמה מן המתפלספים מעמינו לפילוסופיא

האמתית, כמ"ש הרמב"ן ז"ל באגרותיו, ובחכמתו הסתיר הסודות לבד, אבל

רשב"י או תלמידיו, שהיה להם להדריך דבריהם לגדולי הדור מישראל לבד,

הם היו המה הכותבים, היה לשון כתבם מהקדש בקדש וברמז, והמשכיל

יבין, אלא וודאי שזה מורה מאצבע ומגלה האמת, שאחד מן האחרונים

חבר אותו, ויען בזמנו כבר היה התרגום מובן לחכמים לבד, ולשון היותר

קשה לשמוע, לתת יקר תפארת וגדולה לדבריו, כתב אותם בלשון כבד,

ולזה אין תשובה. ועוד מראה גם הוא יורה, היות מעשה ידי אדם מקרוב,

ונתלה באילן גדול כי ארג בו שתי וערב, צבעים רקמה במלאכת מחשבת,

רצוני שהתחכם למען לא ירוץ הקורא בחידות וסודות כבדות אגודות אגודות,

ערב בהם פשוטי פסוקים קלי הבנה ומתוקים מדבש כפשטי חכמי קסטיליאה

רמז [ד"מ] על שטו העם ולקטו מלשון שמות [עיין זוהר פרשת בשלח ס"ב

ע"ב]. ראשי תיבות קלים: כמו חמור ר"ת חכם מחוכם ורב רבנן. מעשים

לאין תכלית: כמו ר"פ ור"פ הוו קאזלי באורחא, מטו בי הקל, חזו בעירא,

הזו חיוויא, וכמה נסים ונפלאות, לא שיהיה דבר בלתי ראוי להאמין,

שהפליא יי לעשות עם חסידיו, אלא שעבר מהם ליפות הספר, מקרים כמו

בספורי המשלים החיצונים, ההוא טייעא, שהיו מתנכרים ומתגלים לחכמים

גדולים, ההוא סבא, ההוא ינוקא, הוה תמן. ההוא גברא וכו', וכמה כמה

מאלו המצאות ודברים מבהילים ומלהיבים, ווי להון לחייבא, זכאה חולקהון

דצדיקייא. באמת ערבים לשומעיהם, מה יפו ומה נעמו, אשר על כן אני

משבח ומפאר חבור ספר הזוהר בבחינת דרכו. על כל אשר חוברו מאומתנו,

ג' מאות שנה עד הנה, אכן מראים ומודיעים, היותם לא מעשה תנאים ולא

אמוראים, כי אם מגבר חכם ומליץ אחרון חביב.